האם ניתן ליצור מערכת חינוך לחיים משותפים במצב של חוסר שוויון בין יהודים לערבים, העדפת תרבות על תרבות אחרת, מנטאליות של חברה במצור, הקצאת משאבים לא שוויונית ודה-לגיטימציה של הנרטיב הערבי הפלסטיני? האם במצב כזה ניתן ליצור שותפות של אמת בין ערבים ליהודים במדינת ישראל? או שזו אשליה, מכבסת מילים וכדורי הרגעה? או סתם אופנה? שמחליפה את מושג הדו-קיום?
החינוך לשותפות צריך לספק את הצרכים האמיתיים של כלל אזרחי המדינה יהודים וערבים. ולא צרכים "כוזבים" המשרתים קבוצה אחת על חשבון קבוצה שנייה ומתוך מודעות כי הפערים בין יהודים לערבים הם איום מוחשי על החברה בישראל. לכן על שני הצדדים ובמיוחד הצד השולט במשאבים ובקבלת ההחלטות, להכיר בסכנה הקיימת ולפעול מתוך משוואת win-win לשיפור המצב ולהתחיל בחינוך לחיים משותפים באופן שיטתי ומבוקר.
החינוך לחיים משותפים אמור להביא לשינויים בשלושה מישורים:
במישור הקוגניטיבי: עיון, הכרה, מודעות ודיון בבעיות חברתיות משותפות לשתי האוכלוסיות כמרכיב הכרחי ומרכזי לחיים משותפים.
במישור האפקטיבי: פיתוח עמדות חיוביות אחת כלפי השנייה והסרת דעות קדומות. בניית ערוצי תקשורת ואוירה חמה ומעודדת (הזדהות).
במישור ההתנהגותי: פיתוח מיומנויות חשיבה ופתרון בעיות. פיתוח יכולת הקשבה וקבלת האחר השונה. רמת חשיפה ושינוי עמדות.
דלאל: כן זה חסר לנו איננו מודעות לעולם היהודי למרות שאנחנו חיים במדינה אחת אולי זה בא מאמנה שלנו שזה מצב זמני .
השבמחקכתאם
כן כתאם זה נכון חינכו אתנו שהמצב זה מצב זמני
השבמחק